Henna History: Now in Hebrew!

An Israeli friend made a special request if I could translate my post on Yemenite Jewish henna into Hebrew... Here it is! Feel free to share with any Israeli or Hebrew-speaking friends.

שלום עליכם! המאמר הבא הוא תרגום המאמר האחרון שכתבתי בבלוג שלי, שאני מנהל בדרך כלל באנגלית. אני חוקר באוניברסיטת טורונטו, מתמקד בטקס החינה ומסורותיה בקהילות ישראל, בצפון אפריקה, המזרח התיכון, ומרכז אסיה. אתם מוזמנים לקרוא יותר על המחקר שלי בבלוג הזה, או באתר הרשמי, ואשמח לשמוע מכם באי–מייל או בתגוביות. ואנא תסלחו לי על העברית, שהיא לא שפת אמי, ואני בטוח שעשיתי טעויות רבות.

הנושא היום: מסורות החינה של יהודי צנעא, תימן.

יהודי תימן, כידוע, הם אחת מן הקהילות העתיקות ביותר בגלות. ככל הנראה הגיעו יהודים לתימן במאות הראשונות לספירה, אם לא אפילו מוקדם יותר! התיעוד העתיק ביותר שיש בידינו לשימוש החינה אצל יהודי תימן הוא בספר הנקרא ’כתאב אלמוחבר‘ הנכתב בשנת 840 לספ‘ מאת ההיסטוריון המוסלמי מוחמד אבן חביב. אבל אחר מכך יש דממה ארוכה — לא מצאתי תיאורים של חינה בתימן עד העת המודרני.

שימוש החינה אצל יהודי תימן (וגם אצל מוסלים) מתואר בספריהם של נוסעים אירופאיים (ניבור 1772, דו קורה 1859, ספיר 1866), והוא נזכר גם בכתבי רבני תימן (צליח 1779, קרח 1827).

אבל עוד לא דיברנו על העיטורים בחינה! התיעוד העתיק ביותר שראיתי מגיע מפרייה סטארק (Freya Stark), נוסעת מאנגליה (ואשה חזקה ואמיצה מאד, שהעיזה לנסוע לבדה במדבר הערבי ומרכז אסיה, בזמן שלא היה מקובל לעשות כך).

ידי אישה עם חינה מיבשת, חצרמות, שנות ה30

סטארק הוציאה לאור כמה ספרים ידועים על מסעותיה, ובהם תיארה הציורים שראתה על ידי בנות מוסלמיות, לחתונות וסתם ליופי:

[At a wedding in Makalla]: The palms of [the women’s] hands [were] reddish brown with heavily scented henna and oil and painted outside in a brown lacework pattern, like a mitten.

[In Tarim]: [The Sultan’s 10-year-old daughter] stood gazing at me, shy and gorgeous, her little hands done in lace patterns and wheels of indigo with henna tips; her hair in seventy-five plaits at least, fluffed out on her shoulders in curls.

והיא אפילו צילמה אישה מוסלמית אחת עם חינה בידיים, בחצרמות בדרום–מזרח תימן. היא מתארת איך הציור נעשה ’על ידי אומנית מומחית שנוטלת חוט דק של המשחה מאצבעותיה תוך כדי ייצור דגמים‘ (סטארק 1938).

לעומת זאת, אצל יהודי תימן עיטורי החינה נחלקים לשלושה מסורות כלליות, ככל מה שראיתי. כולם, לפי מחקרי, שונים במראתם מהדגמים שעשו המוסלמים.

הסגנון הראשון נמצא אצל יהודי חבאן, והוא נשמר עד היום בברקת: עגול גדול בכל כף היד, לפעמים עם נקודה באמצע. האצבעות נצבעות בפסים עבים והצפרוניים גם נצבעים בחינה.

יוצאי חבאן, ישראל, שנות ה50

הסגנון השני היה זה של יהודי הכפרים של צפון–מרכז תימן, והוא שורות של נקודות, בדרך כלל בקבוצות של שלושה, ארבעה, או חמישה, בין פסים על גב היד והאצבעות. עד שנות השמונים שמרו את הדגם הזה אפילו בארץ, אבל ככל שראיתי הוא (כנראה) לא נשמר היום.

חינה בברט, צפון תימן, 1984

אבל הסגנון השלישי הוא הנשגב והחמקמק ביותר: מסורת יהודי צנעא. הוא  מתואר במקומות רבות, ביניהם: קפאח (הליכות תימן, 1961), עמרם קורח (סערת תימן, 1954), יהודה לוי נחום, (מצפונות יהודי תימן, 1962), וספרו של זכריה דורי, הפוך והכופר (1982). כמו שאני מתאר באתר שלי, הציורים היו דגמים מסובכים, דומים לאלה של הרקמה התימנית. הם נעשו ב'היפוך' בתהליך של ארבעה שלבים: קודם כל הידיים והרגליים מכוסות בחינה, ואחרי כמה שעות רחצו אותן. למחרת, האומנית המומחית, שנקראת שַׁארעַה (המלבישה של היום) ציירה דגמים וציורים על העור בדונג חם, ועליהן מרחו חינה ששמרו כל הלילה, כך שהציורים בלטו בצבע העור הכתום, על רקע העור הנצבע פעמיים בחינה והיה חום כהה. למחרת הורידו את החינה והשעוה, וכיסו את הידיים באמוניאק (נשדור, הנקרא שד‘אר) לשעה, שהתקדר את החינה עד שהיה כמעט שחור.

היו הגוונים שונים של תהליך זו - לפעמים שמו את השעוה ישר על העור לפני החינה, או לפעמים לא השאירו את החינה לאורך הלילה ושמו את השאד‘ר מיד לאחר השעוה. אבל בכל מקרה היה יפהפה לראות, במיוחד כשהוסיפו עיטורים נוספים על הידיים והפנים בשחור (בדיו שנקרא כטוט, וכחל בעיניים), צהוב (בכורכום, הנקרא הוּרוּד) וכחול (אינדיגו, הנקרא ניל).

חתן וכלה, צנעא, שנות ה30

כלה ומשפחתה, צנעא, שנות ה30
.שימו לב לידיה הנצבעים

אבל איך הוא נראה בדיוק? לצערי הרב, עד היום לא מצאתי תמונה אחת ברורה שמייצגת סגנון זו. יש לנו כמה תמונות של כלות תימניות מצנעא, אבל בכולן הידיים של הכלה נראות נצבעות במלואן בחינה. אולי העיטורים היו רק בכף היד? או אולי הגוונים מעודנים מדי כדי לראותם בתמונה שחור–לבן.

ויותר מכך, עלינו לחפש רק תמונות של כלות בצנעא עצמה, לא בארץ — הטכניקה הזאת נזנחה מיד אחרי עלייתם של יהודי תימן לארץ, לסיבות רבות: החומרים המסויימים לא היו זמינים, התהליך הארוך לא היה פרגמטי, הידיעה איך להכין את החומרים ולצייר את עיטורים הייתה מקצועי בלבד, ובכלל טקס החינה לא היה רצוי בימים ההם.

אבל בכל זאת, נמצא בידינו אוצר — עבודתו של צלם תימני בשם יחיאל חייבי. חייבי נולד בצנעא ב1911. בגיל 18 נסע לבקר משפחה באריטראה. משם נסע לאיטליה, ששם למד אילטקית, ובדרך חזרה לתימן, פגש רופא איטלקי. הרופא התרשם בבחור החכם ושכר אותו לעבוד במרכז הרפואי שפתח בצנעא.

חייבי ומצלמתו, צנעא, שנות ה30

שם למד חייבי אומנות הצילום, תודה לציוד שקנה לו הרופא. חייבי התחיל לצלם חייתו וקהילתו, למרות שהצילום היה בלתי–חוקי באופן טכני. האמת היה שאנשים רבים רצו לשלוח צילומים למשפחותיהם בארץ–ישראל, ועבודתו היה בביקוש רב.

עלה ארצה עם משפחתו ב1944, אבל לא הוציא צילומיו לאור. הוא נפטר ב1977, ואלמנתו, רעמה ,עזרה להוציא חלקם לאור ב1985. את כל הצילומים והנגטיבים קנה מוזיאון ישראל ב1996.

כשדפדפתי בספר זו של צילומיו, מצאתי התמונה הזאת של משפחת שמעון (הבנות יונה ונעמי, ומשמאל האם). לפי ההערה, הצטלמו כדי לשלוח תמונה לקרובי משפחה בארץ–ישראל (שער 1985).

משפחת שמעון, צנעא, שנות ה30

בואו ונסקר בקירוב את ידי הילדה באמצע (לא ידוע לי איזו מהן היא יונה ואיזו נעמי), לעומת ידי אמה. האם נוכל להגיד שידייה נצבעים בחינה עם חללים ריקים ומובדלים על אצבעותיה וגבי היד? אם כן, יכול להיות שזה תיעוד צילומי של טכניקת השעוה אצל יהודי תימן? אולי הבחורה התחתנה לאחרונה, ורצתה לשלוח תמונה למשפחתה, או אולי נצטבעה לחג או טקס קהילתי. לצערי התמונה לא ברורה, וכנראה לא רואים הדגמים והציורים שתיארו לכלות.

משפחת שמעון — תקריב

אבל אם נכון שבתמונה רואים עיטור חינה ב’היפוך‘ הנעשה על ידי שעוה, הצילום הזה הוא התיעוד הראשון (והיחיד, לדעתי) לטכניקה הזאת, היחודית ליהודי צנעא. מרגש מאד!!! אני מקווה בעתיד לבדוק את התמונה המקורית בארכיוני המוזאון. ומי יודע — אולי יש שם עוד כלה תימנית המחכה לי!

מחשבות? שאלות? זכרונות? בקשות לכתוב יותר? 

אשמח מאד לשמוע מכם בתגוביות.

רשימת מקורות

בעברית:

דורי, זכריה. הפוך והכפר: הכחול והחינה. תל אביב, 1982.

לוי נחום, יהודה. מצפונות יהודי תימן (עורך: שמעון גרידי). תל אביב, 1962.

ספיר, יעקב. אבן ספיר: אדמת חם (מסע מצרים), ים סוף, חדרי תימן, מזרח הודו כלו, ארץ החדשה אוסטרליה ושובתו הרמתה ירושלים. לוק: מקיצי נרדמים, 1866.

צליח, יחיא. פעולת צדיק. בומביי, 1779.

קפאח, יוסף. הליכות תימן. ירושלים: מכון בן–צבי, 1961.

קרח, יוסף. תקנת בית דין, ז' אדר, על ענין הנשואין. נמצא בספר אלמסוודה: פנקס בית הדין של קהילת יהודי צנעא במאה ה18 וה19 (עורכים: יהודה ניני ונסים גמליאלי), אוניברסיטת תל אביב, 2001, חלק ב.

קורח, עמרם. סערת תימן (עורך: שמעון גרידי). ירושלים: מכון רב קוק, 1954.

שער, יוסף (עורך). צנעא וסביבותיה בצילומי יחיאל חייבי. תל אביב, 1985.

בלועזית:

דו קורה = 

du Couret, Louis. Les Mystères du Désert: Souvenirs de Voyages en Asie et en Afrique [The Mysteries of the Desert: Memories of Voyages in Asia and Africa]. Paris: E. Dentu, 1859.

ניבור = 

Niebuhr, Carsten. Beschreibung von Arabien: aus eigenen beobachtungen und im Lande [Description of Arabia: from our own observations and travels in the country], Copenhagen: Nicholas Moeller, 1772.

סטארק = 

Stark, Freya. The Southern Gates of Arabia. London: E. P. Dutton, 1936.

Stark, Freya. Seen in the Hadramaut. London: John Murray, 1938.